"אני כל הזמן שומעת על פגיעות מיניות בילדים, האם זה באמת קורה כל כך הרבה? מה אפשר לעשות כדי לשמור על הילדים שלנו?" >

 

סטטיסטיקות על פגיעות מיניות בילדים מפחידות אותי (⅕ ילדים יחוו פגיעה כלשהי, 1/10  מהילדים מסתובבים עם סוד מעיק על חוויה פוגענית שחוו, כ-2% מהילדים מדווחים על כך שהם חוו נסיון לאונס או חדירה. והגרוע מכל הוא ש85% מהפגיעות המיניות מתבצעות על ידי אדם מוכר לנפגע..),

ובעיקר כשמדובר בנתונים על פגיעות בתוך המשפחה (כ20% מהפגיעות המיניות מתבצעות על ידי בן משפחה). אני רוצה לשמור על הילדים שלי.

אבל מצד שני אני גם לא רוצה שייכנסו לחרדות, לא רוצה להיכנס לחרדות בעצמי. רוצה להאמין שרוב העולם טוב.

אז לגלות להם את הסוד הנורא שיש אנשים סביבם שעלולים לפגוע בהם? לערער להם את התמימות? האם זה יחסן או יפרק אותם?

ומאיזה גיל לדבר על המציאות (הבהחלט אפשרית) הנוראית הזאת?

אחד העקרונות החשובים ביותר במוגנות מינית הוא ריבוי כתובות.

במילים אחרות - אין הישג נדרש שהילד ישתף דווקא ואתי ההורה או המורה, אלא שהילד יספר למישהו.

ואת זה יוצרים על ידי שאלה פשוטה לילד: "אם היה קורה לך משהו לא טוב, למי היית מספר? בזכות מה? ולמי עוד?"

בשיחה כזאת אנחנו לא עסוקים באפשרות של פגיעה אלא ביצירת כתובות נוספות לשיתוף. יש סיפורים רבים על ילדים שהרגישו בטוחים לשתף מבוגר אחראי כמו מורה או מדריך בחוויה של פגיעה בתוך המשפחה. השיתוף הזה ממש הציל אותם.

עם ילדים קטנים יותר אפשר לפתוח את כף היד (זה יכול גם להתחבר לתנועה של "עצור!" שעושים כאשר מישהו רוצה לעשות לנו משהו לא נעים או לא מתאים) ולמנות חמישה אנשים (אחד או אחת לכל אצבע) שאנו מרגישים בטוחים לשתף אותם.

כמובן שנעשה לילדים גם "מודלינג" ונספור אתם חמישה אנשים שאנחנו נשתף.