למה קשה לנפגעים לספר שהם נפגעו?
יש מגוון סיבות לקושי לספר:
הקושי של הילד עם עצמו: יש לילדים לפעמים בהלה מהסקרנות והעוררות של עצמם (האם אני סוטה?). יש לילד רצון בפרטיות ועצמאות. יש לילד רצון להישאר "ילד טוב" בעיני ההורים.
חשש של הילד מתקשורת עם המבוגר: חשש שלא יאמינו לו, שאולי יאשימו אותו בפגיעה. רצון של הילד לגונן על ההורים ולכן לא יספר להם על הפגיעה. ילד יכול לחשוב שיש לו את כל הידע שהוא צריך ואין טעם שישתף וישאל. לפעמים לילד יש פחד מתוצאות הגילוי- יגבילו אותי? ייקחו לי את המחשב? יכעסו עליי? איך ייראו אותי אחר כך?
יש מצבים בהם הילד קיבל יחס מיוחד מהפוגע והוא חושש שחשיפת הפגיעה תשאיר אותו בודד.
חוסר תקשורת רגשית ושיתוף בין המבוגר לילד: לפעמים פשוט אין לילד מילים ושפה לדבר כי אין את השיח השוטף על גוף ולעיתים אין אפילו לגיטימציה לדבר עם המבוגרים על קשיים או על רגשות בכלל.
יש גם פחד שהחשיפה של הפגיעה תהווה פגיעה נוספת- מכך הקהילה תדחה את הנפגע או שהפוגע יתנקם בו על החשיפה. החששות מהתגובות של הסביבה והחברה לפגיעה (בושה, האשמה, עוינות) יכולות לגרום גם למבוגרים ששומעים על הפגיעה לרצות להשתיק אותה. כמובן שהדבר הנכון הוא לדווח על הפגיעה (עדיף בליווי מקצועי של יועצת, איש טיפול או עובד/ת סוציאלי/ת) ולטפל בנפגע בצורה מקצועית.
